פסק-דין בתיק ע"ש 3080/04

1.       לפני ערעור על החלטת וועדת הערר (להלן - הוועדה) לפי תקנה 12 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), תשל"ג-1973 (להלן - התקנות). הוועדה קבעה כי בדין נדחתה ע"י המשיב תביעת המערערות להכיר בנזק שריפה שהתרחש במחסנה של המערערת 1 בעטרות כ"נזק מלחמה", כהגדרתו בסעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961. המערערת 2 היא חברת הביטוח אשר שילמה למערערת 1 דמי ביטוח בגין השריפה, תוך קבלת התחייבות מהמערערת 1 לשפותה אם יתברר שמדובר בנזק הנכנס לגדרו של סעיף 35 הנזכר.

2.       אין מחלוקת כי השריפה אירעה כתוצאה מהצתה בזדון. חוקרי המשטרה לא הצליחו לאתר את המצית ולא לקבוע את סיבת ההצתה. עם זאת, חוקרי המשטרה הגיעו למסקנה כי "אין ממצאים המצביעים על כך שהנזק נגרם כתוצאה מפעולות מלחמה/איבה נגד ישראל".

3.       בהחלטתה ציינה וועדת הערר כי משטרת ישראל ביצעה חקירה מקיפה בניסיון לגלות את מבצעי ההצתה בטרם הגיעה למסקנת העדר ממצאים המצביעים על כך שהנזק נגרם כתוצאה מפעולות איבה נגד ישראל. הוועדה הוסיפה כי לא זו בלבד שהמשטרה קבעה כי אין בידיה ממצאים כאמור, אלא אף משרד הביטחון קבע שאין מקום להוצאת תעודה לפיה קיים חשד סביר שהרקע לשריפה הינו פעולת איבה.

          הוועדה קבעה כי המערערות לא הביאו ולו ראשית ראיה שיהיה בה כדי ללמד כי הנזק הינו נזק מלחמה ברמת הסתברות העולה על חמישים אחוז. הוועדה הוסיפה כי המערערות מנסות בסיכומיהן, כמו גם בניהול התיק בכללותו, ליצור "מצג מעורפל הכולל בליל של טענות נסיבתיות", מבלי להביא ולו ראיה עובדתית אחת המעידה כי הנזק הינו נזק מלחמה.

הוועדה הסבירה כי היא נותנת במסקנתה משקל ראייתי משמעותי למסקנת משטרת ישראל ומשרד הביטחון.

4.       המערערות טוענות כי הוועדה לא התייחסה לשורה ארוכה של ראיות שהובאו בפניה והתעלמה מהן. עוד טוענות המערערות כי הוועדה לא יישמה נכון את נטל הראיה המקובל בהליך אזרחי, ואילו פעלה כדבעי, היה עליה לקבוע, על פי הראיות שהוצגו בפניה, כי הוכח שהנזק הינו בבחינת "נזק מלחמה". עוד טוענות המערערות כי הוועדה לא הבינה כי ניתן להוכיח את המניע להצתה בראיות נסיבתיות, וחלף זאת חיפשה ראיות ישירות להוכחתו, כאשר היה עליה להסתפק בראיות הנסיבתיות שעמדו לפניה.

5.       הראיות הנסיבתיות אשר על פי טענות המערערות מובילות למסקנה שרקע ההצתה לאומני הן אלה:

א.      אין מחלוקת שמדובר בנזק בזדון שנגרם בהצתה.

ב.       האזור בו נמצא המחסן (אזור התעשייה עטרות שבמזרח ירושלים), הינו אזור מועד לנזקי פח"ע - פעילות חבלנית עויינת (ראיה שנתקבלה בהסכמת הצדדים).

ג.       סמוך לאחר כיבוי השריפה נמצאה במקום קלטת אודיו בשפה הערבית, הקוראת לחידוש האינתיפאדה ולפגיעה בעם היהודי.

ד.       הוכח כי משפחת סביטאני (בעלי המערערת 1) קשורה למכירת קרקעות מול הר הבית לראשי המתנחלים, וככזו - היא נתפסת כמשתפת פעולה. זאת גם על רקע התעשרותה, המשויכת לקשרים עם הממסד הישראלי, ואף בשל כך שהעסיקה בכירים משירות הביטחון הישראלי בתפקיד בכיר. עוד הוכח, על פי הנטען, כי המשפחה נתפסת כמשתפת פעולה בשל היותה מחזיקה מחסני ערובה באשדוד, דבר שהינו חריג ביותר עבור גורם פלשתינאי, אלא אם יש לו קשרים מיוחדים עם הרשויות בישראל. כמו כן, הוכח שהחברה אינה סוגרת את עסקיה בימי שביתה על רקע פוליטי.

ה.       הובאה לפני הוועדה חוות דעת של מומחה, המבוססת על חומר מודיעיני, שלפיו דקות לפני הצתת המחסן ביקרו במקום שלושה מבכירי "הביטחון המסכל" הפלשתינאי. ההערכה המודיעינית היתה שהמחסן הוצת עקב אי-מתן תרומה בעבור אסירים פלשתינאים על ידי המערערת 1, כפי שנדרש ע"י אותם בכירים. המערערת 1 טוענת בהקשר זה כי בהיותם בכירים הפועלים בצוותא, לא ניתן לראות בהם גובי תרומות בעבור עצמם או בעבור הטבות אישיות. באותו הקשר נטען גם כי, לאור מעמדם והארגון בשמו פעלו, אין להעלות על הדעת כי היו מסתכנים ולוקחים את הכספים לעצמם, ועל כן, אין כאן חשש לסחיטה פלילית רגילה.

יצוין כי, ההערכה לגבי גרימת ההצתה ע"י בכירי הביטחון המסכל הפלשתינאי מבוססת על תרשומת שיחה שערך שוטר מצוות החקירה במשטרה עם בעליה של המערערת 1, ובה נכתב "תרם כסף 10,000 הם לא ידעו בקשר לכך, איימו עליו ושרפו את המקום. ביקשו סליחה". מתרשומת זו עולה לכאורה כי אנשי הבמ"ס הודו בפני הבעלים כי הציתו את המחסן על כי לא העביר להם כספים.

המערערות מייחסות למידע זה חשיבות רבה.

          בנוסף, מצביעות המערערות על "ראיות שליליות", כתיאורן, כדלהלן:

לא נגנב דבר מהמחסן; המערערת 1 לא קיבלה איומים על רקע פלילי; אין כל ראיה, קשר או זיקה להצתה על רקע פלילי.

המערערות מוסיפות כי טעתה הוועדה בכך שהתבססה על דברים שנכתבו על ידי השוטר סנ"צ רוזנברג בטופס 3294, לפיהם אין ראיות למניע לאומני. על פי הנטען, רוזנברג לא היה מעורב בניהול החקירה, ידיעתו מבוססת על קריאת תיק החקירה ואין לו שום מומחיות בנושא. המערערות מוסיפות שרוזנברג ביסס עמדתו על העדרן של ראיות ישירות לגרימת ההצתה, בעוד שעל פי ההלכה הפסוקה, ניתן ונכון להתבסס על ראיות נסיבתיות. מחקירתו הנגדית של רוזנברג עלו ממצאים שאינם מתיישבים עם מסקנתו, והסתבר גם, לטענת המערערות, שהוא אינו בקיא בפרטים ושכח קיומו של מידע מודיעיני בחומר בחקירה.

עוד נטען בערעור כנגד תוכן עדותם של קציני משטרה אחרים.